America (Apr. 2015)
The American street is the heart of the Western civilization - the civilization of consumption. The individual is swallowed by an inflation of images, full of colors and symbols.
Human figures are assimilated in this visual abundance. Their clothes are printed using the same images; sometimes they are tattooed right on their skins. Man loses his individuality for a set of symbols flooding the reality in which he acts, thus becoming another product controlled by economic firms that thrive thanks to him.
Pop-art has taken the commercial representations out of their context and redefined them as art. The modern street takes Pop-art, duplicates the images it created and reuses them as a design, commercial tool, that of the mass-media. One can find Andy Warholl and Jeff Koons on posters and street signs, recycled and industrialized, downgraded into banal and common advertisement, stand or ad. Pop-art has turned the banal into art, but the street takes art and returns it into the banal.
When the photographer separates the street from the spectator by means of the camera frame, he continues, ironically speaking, the perpetual oscillation art -industry - art. The industry, which has been redefined by Pop-art as art, and has returned to the street to serve Capitalism, is redefined as art.
The photographer invites the spectator to also take part in this endless conversion concept. The irony depicted in the chaining of quotations brings into awareness the whole system of popular culture industry.
אמריקה
הרחוב האמריקאי, לב תרבות המערב, תרבות הצריכה. האדם נבלע לתוך אינפלציה של דימויים. הכול רווי צבע ודחוס בסמלים. הדמויות האנושיות נטמעות בעומס החזותי, באמצעות הלבוש מודפס באותם הדימויים, ולפעמים כאשר הדימויים חרוטים ממש בתוך עורם. האדם מאבד מהאינדיבידואליות שלו לטובת מערכת הסמלים המציפה את המציאות בה הוא פועל, הופך להיות עוד סחורה אותה מנהלים הגופים הכלכליים על מנת לשגשג
הפופ-ארט לקח את הייצוגים המסחריים, הוציא אותם מהקשרם, והגדיר אותם מחדש כאומנות. הרחוב העכשווי לוקח את הפופ-ארט, משכפל את הדימויים שנוצרו בו ומשתמש בהם שוב ככלי עיצובי, מסחרי, כלי של תקשורת המונים. ניתן למצוא את אנדי וורהול, וג'ף קונס בלוח המודעות, בשלט של חנות, ממוחזרים ומתועשים,
שחוקים ומשוכפלים, משונמכים לדרגת פרסומת, שלט, דוכן. אם הפופ-ארט הפך את הבנאלי לאומנות, הרחוב לוקח את האומנות ומחזיר אותה אל הבנאליות
כאשר הצלם מפריד את הרחוב מהצופה באמצעות הפריים של המצלמה, הוא ממשיך באופן אירוני את הדינאמיקה של המעברים בין אומנות לתעשייה וחזרה לאומנות. התעשייה שהפופ-ארט לקח והגדיר מחדש כאומנות, והוחזרה לרחוב לעבוד בשירות הקפיטליזם, מוגדרת מחדש כאומנות
הצלם מזמין את הצופה לקחת חלק ,גם הוא, במערכת ההמרות הבלתי נגמרת ובאמצעות האירוניה של שירשור הציטוטים הופך למודעת את המערכת של תעשיית התרבות הפופולרית
הרחוב האמריקאי, לב תרבות המערב, תרבות הצריכה. האדם נבלע לתוך אינפלציה של דימויים. הכול רווי צבע ודחוס בסמלים. הדמויות האנושיות נטמעות בעומס החזותי, באמצעות הלבוש מודפס באותם הדימויים, ולפעמים כאשר הדימויים חרוטים ממש בתוך עורם. האדם מאבד מהאינדיבידואליות שלו לטובת מערכת הסמלים המציפה את המציאות בה הוא פועל, הופך להיות עוד סחורה אותה מנהלים הגופים הכלכליים על מנת לשגשג
הפופ-ארט לקח את הייצוגים המסחריים, הוציא אותם מהקשרם, והגדיר אותם מחדש כאומנות. הרחוב העכשווי לוקח את הפופ-ארט, משכפל את הדימויים שנוצרו בו ומשתמש בהם שוב ככלי עיצובי, מסחרי, כלי של תקשורת המונים. ניתן למצוא את אנדי וורהול, וג'ף קונס בלוח המודעות, בשלט של חנות, ממוחזרים ומתועשים,
שחוקים ומשוכפלים, משונמכים לדרגת פרסומת, שלט, דוכן. אם הפופ-ארט הפך את הבנאלי לאומנות, הרחוב לוקח את האומנות ומחזיר אותה אל הבנאליות
כאשר הצלם מפריד את הרחוב מהצופה באמצעות הפריים של המצלמה, הוא ממשיך באופן אירוני את הדינאמיקה של המעברים בין אומנות לתעשייה וחזרה לאומנות. התעשייה שהפופ-ארט לקח והגדיר מחדש כאומנות, והוחזרה לרחוב לעבוד בשירות הקפיטליזם, מוגדרת מחדש כאומנות
הצלם מזמין את הצופה לקחת חלק ,גם הוא, במערכת ההמרות הבלתי נגמרת ובאמצעות האירוניה של שירשור הציטוטים הופך למודעת את המערכת של תעשיית התרבות הפופולרית